כמה מילים על הלשון העברית

הלשון העברית היא בת 3000 שנה. היא שפת המקרא והתלמוד, המשנה ודברי חכמים. במשך מאות שנים היא שימשה רק כלשון קודש, אולם החל משלהי המאה ה-19 הפכה להיות לשון מדוברת. זה לא היה תהליך קל, עד אמצע המאה ה-19 סופרים ש"העזו" לכתוב בעברית השתמשו בשפת התנ"ך וכתבו על נושאים שנלקחו מן התנ"ך. אולם השפה המקראית הייתה מליצית מדי וקשה מדי לקריאה, והסופרים הוסיפו אליה גם לשון חכמים מתוך ספרות חז"ל.

לקראת סוף המאה ה-19 כבר החלו להתפרסם יצירות ריאליסטיות ומודרניות ונוספו מילים חדשות. הלשון העברית שינתה את פניה, חידשה את נעוריה והפכה לשפת המחקר והלימוד, הכתיבה והעיון, וגם ל"שפת השוק", שבה נושאים ונותנים בענייני יומיום. בקצרה, ללשון המשמשת בכל תחומי החיים.

מתי בעצם התחילו ללמד את הלשון העברית בבתי-הספר?

גם זה לא היה תהליך פשוט. קשה להאמין, אבל בתחילת המאה ה-20 היו שרצו להנהיג בבתי-הספר את השפה הגרמנית דווקא… חברה בשם "עזרה ליהודי גרמניה" החליטה להקים בחיפה את בית-הספר הריאלי הראשון בארץ, וכן "טכניקום" ללימודים גבוהים, ששפת ההוראה בהם תהיה גרמנית!
נדרשה התנגדות נמרצת מאוד לצעד זה מצד מורים ותלמידים כאחד. פרצה "מלחמת שפות", מורים התפטרו ועזבו את עבודתם במוסדות של "עזרה", והוועד הפועל הציוני הקים בית-ספר ריאלי על טהרת העברית, ובו הונהגה העברית כלשון ההוראה של כל המדעים.

באותו זמן הוקם גם בית המדרש הראשון למורים, שמשך אליו את רוב תלמידי הסמינריון של עזרה. אכן, התפתחות מרשימה. בסופו של דבר נכנעה "עזרה" לצו השעה, הנהיגה את לשון ההוראה של הפיסיקה והמתמטיקה בטכניקום בעברית, ואפילו דרשה מן הפרופסורים שאינם שולטים בלשון העברית לעבור קורסי השתלמות…